עמותת לא – לחימה באלימות נגד נשים' מברכת את ד"ר עליזה לביא על המינוי כיו"ר הועדה למעמד האישה.
בישיבתה הראשונה הועדה בחרה להתמקד בדו"ח שדולת הנשים לגבי מעמד האישה בישראל. המימצאים עגומים ביותר ולכן חשיבות ועדה זו ובעיקר החקיקה שתגיע בעקבות הדיונים, הם בעלי חשיבות מירבית. אנו מבקשות להעלות על סדר היום את נושאי האלימות מבית, מקלטי נשים מוכות וילדיהן, מצבן החומרי של עוזבות המקלטים, ועוד. להמשיך לקרוא
זר ברכות!
מהמקלט לנשים בהרצליה שבו לפני למעלה משלושים שנה הסטודנטיות למשחק באוניברסיטת ת"א לקטו את החומר להצגה "נשים מוכות" שהיתה ההצגה הראשונה בישראל שעסקה בנושא של נשים מוכות. להמשיך לקרוא
לאט לאט אני לומדת להכיר את עצמי מחדש, אוספת בזהירות את השברים ומנסה לחבר הכול לתמונה שלמה, בלי שיבחינו בסדקים המעידים כי עד לא מזמן הייתי שבר כלי, מנופצת לרסיסים. אחרי שנים קשות בהם נעלמה לה ההערכה העצמית ואת מקומה תפס הפחד הנורא, הפחד מלהיות אני, הפחד מלפתח רצונות משל עצמי, הפחד מלהביע את תשוקותיי, דעותיי וכל מה שמייחד אותי כאדם בפני עצמי, פתחתי את עיני כמו אדם המתעורר מחלום בלהות והחלטתי להשיב לעצמי את זהותי שנגנבה ממני במסווה של אהבה…אני עדיין זוכרת את הרגע בו עברתי מהכחשה להכרה שאני בעצם "אישה מוכה" במלוא מובן המילה.
כבר שנה שאת מלווה אותי בתהליך הארוך והקשה של שיקומי.
הגעתי אלייך לראשונה מרוסקת לרסיסים, מפוחדת, שבורה וכואבת, שכן נשמתי וחיי כמעט ונלקחו ממני.
הייתי כניצולת שואה ממש, מבודדת, שבויה שיצאה מהגטו. גטו שבו עברתי מסכת התעללות קשה ביותר, פיזית, נפשית ומילולית.
אבדתי את זהותי וכמעט את התקווה. לא ראיתי שום אור בקצה המנהרה.
היו שם רק צבעים של שחור וגם אדום.
מכתב תודה לאינה, 23/01/11
זה התחיל כשנה אחרי שהתחתנתי. ילדתי תינוקת שנפגעה בלידה ולכן בכתה כל הזמן. ערב אחד נפלה עלי שינה עמוקה ובדיוק אז הילדה בכתה. הוא התעורר, העיר אותי ואמר "קומי הילדה בוכה". שאלתי אותו "?למה אתה מעיר אותי? למה אתה לא קם לילדה? לא עשיתי אותה לבד", ואז הוא קם, הרים אותי באכזריות מהמיטה והכה אותי בפעם הראשונה. הבנתי שנפלתי למקום שממנו אני חייבת לברוח, אז אמרתי לו שאני לא יודעת מה יקרה וכמה זמן זה יעבור – אני איתך גמרתי.
ואז החל המסע הארוך של אלימות שהתגברה מיום ליום…
1-
התקשרו לקו החירום שתי בנות ובן בנוגע לבת כיתתם, ילדה בת 12 בערך, הסובלת מהתעללות עוד מכיתה א', ועקב מצבה הנפשי הקשה חושבת על התאבדות. המחנכת שהילדה נעזרה בה נעדרת עקב לידה וכעת ישנה מורה מחליפה. המלצנו לילדים לארגן קבוצת תמיכה ולדבר בכיתה על הנושא, להוקיע את ההתנהגות ולציין שרק ילדים חלשים באופיים וחסרי ביטחון מחפשים קורבנות כתחליף. במקביל התקשרנו לעובדת סוציאלית ממוקד החירום בעיריה ולמנהלת בית הספר. העובדת הסוציאלית פנתה למחלקת החינוך של העיריה וכן יצרה קשר עם היועצת של בית הספר והנושא מטופל. כמו כן נערכה שיחה בכיתה בשיתוף מנהלת בית הספר. בשיחה עם הילדה היא ציינה כי היא מרגישה טוב יותר בכיתה. הילדה היתה חייכנית ועם הרגשת בטחון.
לילי (30) אם לשניים, שהתה אצלנו כחצי שנה. סיפורה של לילי הוא סיפורה של אשה צעירה, עולה חדשה מטג'קיסטן, אם לשני ילדים קטנים הנאבקת בקשיי קליטה מחד ובאלימות בעלה ומשפחתו מאידך. כיום משתתפת לילי בקורס "הכשרת מרצות" בחסות הסוכנות היהודית והמגבית המאוחדת, שמטרתו להכשיר נשים בוגרות מקלטים להרצות בפני בני נוער.
סיפורה של לילי יובא כאן בגוף ראשון:
"האלימות החלה כבר שם, אך בגלל שהיינו בארץ מוסלמית, לא יכולנו להתגרש. בטג'קיסטן הנושא הוגדר לכל היותר כסכסוך משפחתי. פעם הוכיתי מכות נמרצות ע"י בעלי. כשהשוטרים הגיעו לביתי, הם מצאו אותי שרועה על הרצפה שותתת דם, אך מצבי לא מנע מאחד השוטרים לייעץ לי: "קומי, תבשלי לבעלך משהו טעים, התנצלי לפניו והכל יהיה בסדר". להמשיך לקרוא
הייתי נשואה עשרים ושלוש שנים בלי יום אחד מאושר. בכל תקופת נישואיי חוויתי אושר רק כשנולדו שלוש בנותי. נשארתי נשואה 23 שנה בגלל הפחד. לא העזתי לומר שרע לי, לא הזכרתי את המילה גירושין. התעוררתי כל בוקר בגלל בנותיי. לולא בנותי, אולי לא הייתי קמה ומתפקדת. הרגשתי שכנראה נענשתי משמים, אחרת למה הייתי צריכה לסבול כל כך? לא סבלתי מאלימות פיזית, אך סבלתי מאלימות מילולית שפגעה בעמקי נשמתי. הפחד באוויר, המתח בבית, אבל עם כל זאת גידלתי שלוש בנות לתפארת מדינת ישראל.
הגעתי למקלט בראשל"צ ממוטטת נפשית, עם חוסר רצון לחיות יותר, וזאת לאחר שבאותו ערב איים עלי בעלי (דאז) ברצח. בנותיי הגדלות חששו לחיי והתחננו שאני אעזוב את הבית ואברח. לקחתי את בתי הקטנה ועברתי דרך חברה שמכירה ומעורבת בנושא המקלט לנשים מוכות. הגעתי למקלט בראשון לציון, שם חיכו לי וקיבלו אותי בחום ובאהבה עצומה. למחרת הגיעה רות רזניק, מנכ"לית העמותה, שליטפה וחיבקה, שוחחה עמי ארוכות. רותי גלעדי, שעזרה לי עם שיחות ונתנה אומץ וכוח לחזור לחיים. חיה, מנהלת המקלט היתה נפלאה. שהיתי במקלט 4 ימים בלבד. בשיחות של כולן עמי קיבלתי המון אומץ, בטחון ורצון להתחיל לחיות את חיי עפ"י רצוני בלבד וכך עשיתי. חזרתי הביתה ופעם ראשונה שאמרתי ודרשתי נמרצות להתגרש. אמרתי את המילה שייחלתי לה 23 שנים.
היום אני גרושה כבר שנים. אלה השנים הכי יפות בחיי. אני בונה את חיי אחד לאחד. התקבלתי לעבודה באחד המקלטים לנשים מוכות. היום אני רוצה לצעוק לכל העולם שטוב לי במקלט בראשל"צ.
אולי באיחור של 3 שנים, אני רוצה להודות לרות להב, רות רזניק, רותי גלעדי וחיה, מנהלת מקלט ראשל"צ, שהחזירו אותי לחיים!!
אישה בת עשרים וקצת מעמיסה על גוף שדוף וחבול שני תינוקות, לוקחת בקבוק ועוזבת את הבית. היא לא יודעת איך נראה בנק מבפנים ומה קונים במכולת. בחיים לא החזיקה כסף ואין לה חברים או משפחה שיגלו לה איך עושה העולם. יש לה רק דחף אחד – להימלט מבעל שהחריב את גופה ונפשה.
למעלה מ-200 אלף נשים מוכות יש בישראל. ע' (השם המלא שמור במערכת) היא אחת מהן. לולא השתלשלות מקרים שהובילה אותה למקלט של עמותת "ל.א" ודאי הייתה נשארת בבית, שבויה במחשבה שאין מי שיוכל לסייע לה, כשברקע מתנגן בפסקול השקט הצורם של תחושת חוסר האונים. עשור אחרי שהכל נגמר, האישה הזאת נראית אחרת לגמרי. היא יפהפייה וחייכנית, רהוטה וכובשת, ויש לה בית אמיתי משלה עם בעל חדש ושלושה ילדים ועבודה מאתגרת כאם בית באחד ממקלטי האגודה שהצילה אותה. להמשיך לקרוא
עמותת לא לאלימות 